זה הספר נקרא בפי התנא רחב״ג סוטה דל"ו חומש הפקודים. וכ״כ בה״ג. ונרשם בדעת רבותינו ענין שני הפקודים שבזה הספר. יותר משארי דברים שמיוחדים בזה הספר. כמו המרגלים וברכת בלעם ועוד הרבה. משום דעיקר זה הספר הוא מחליף ומשנה הליכות עם ה׳ בחיי העולם מאז שהגיעו לא״י. מן הדרך שהלכו במדבר. שבמדבר היו מתנהגים במדת תפארת שהלך לימין משה שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע. ובא״י הלכו בדרך הטבע בסתרי השגחת מלכות שמים ב״ה. וזה השנוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים כמו שביארנו בפ׳ חקת. עפ״י זה השנוי נעשו מלחמות ישראל עם הכנעני ועם סיחון בדרך הטבע. וגם המטה לא הי' עוד ביד משה תמיד אלא לעת הצורך לפי ההכרח כמו שביארנו שם. וע״ז השנוי המצוין בזה הספר אמרו חז"ל בבראשית רבה פ״ג ויבדל אלהים בין האור ובין החשך זה ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים ובין באי הארץ. אכן עיקר ההפרש הזה הי' ניכר בשני הפקודים שהיו שני ענינים שוים בחומר המעשה. ונשתנו בצורת המעשה לפי הליכות ישראל. מש״ה בפעם הראשונה הי' עפ״י סדר הדגלים מד׳ רוחות כמרכבה לשכינה. והי׳ אפרים ראש הדגל וקודם למנשה. ולא כן בפקודי פ׳ פינחס בשנת הארבעים. כמש״כ בפנים ב׳ כ׳. ועוד בפקודי פ׳ במדבר היו הראשים מוכרחים להיות מאותו השבט. ולא כן הי' בפקודי פ׳ פינחס כמש"כ בפנים א׳ מקרא ב׳. מש"ה רשום זה הענין מאד. עד שראו חז"ל לקרוא שם להספר חומש הפקודים. והנראה דעפ״י זה הכונה אמרו חז"ל דויהי בנסוע הארון הוא ספר בפ״ע. ללמדנו באשר כי התחלת השנוי הי׳ מן ויהי העם כמתאוננים וגו' כי בשביל שהתנהגו במדת תפארת נענשו מיד אחר שחטאו. כי הי' צל ההשגחה על יד ימינם. ודבר זה היה קשה עליהם לסבול עד שגרם לשלוח מרגלים כאשר יבואר ר״פ שלח. ומזה נשתלשל והלך עד שהגיע לזה השנוי כאשר יבואר שם. וא"כ פרשה זו קטנה היא המחלקת בין שני אופני הליכות ישראל. עד שכל הלק א' מן הספר הוא ספר בפ״ע. כמו זה ההילוך הוא ספר בפ״ע. וזה ההילוך הוא ספר בפ״ע. וכמש״כ בפ׳ בראשית עה״פ זה ספר. שספור ענין גדול נקרא ספר:במדבר סיני. פירש הכתוב המקום אע״ג שא״צ לדבר שהרי ידוע דאוהל מועד טרם נסעו בראשונה הי׳ במדבר סיני. מכ״מ בא להודיע בזה דתכלית המנין אז וכ״ז הדבור לא הי׳ כי אם משום שהי׳ במדבר סיני. והיו נצרכים לילך כל המדבר הגדול עד בואם אל ארץ נושבת ולא הי׳ אפשר כי אם בהשראת שכינה בהפלגה יתירה והיו נמשלים באותה שעה כמו מלך ההולך בראש צבאו במדבר למלחמה. ואין מלך הולך בעצמו ובכבודו. כי אם במחנה כבודה והגונה לפ״כ. כך הי׳ נדרש להשראת שכינה בזה האופן דווקא. וכעין דאי׳ ב״ק דפ״ג ללמדך שאין שכינה שורה על פחות כו׳. אלא שם מיירי בהשראה דמנוחה בעינן רבבות אלפי ישראל. וכאן בהשראה דהילוך שהי׳ כמו מלחמה הי׳ נדרש זה הסך ובזה האופן. והנה כבר עמדו ברבה וגם הרמב״ן ז״ל על גוף המנין שנשתוו כאן ובמנין אדנים שהי׳ כמה ירחים קודם. והרבה דברים נאמרו בזה. ולדעתי באשר לא נמנו כי אם יוצאי צבא. היינו ראוים להמנות בחיל המלך למלחמת הכנענים. והי׳ במנין הראשון שש מאות אלף וג״א וחמש מאות וחמשים ונקבע ע״ז הסך השראת השכינה והי׳ ידוע דנדרש להיות במדבר זה הסך. ומאז ואילך אפי׳ נעשו עוד הרבה בני עשרים מכ״מ לא נכנסו לצבא להמנות. כי אם בהפקד ע״י מיתה או סבה אחרת שיצאו חוץ למחנה היו נצרכים למלאות זה הסך מבני עשרים אחרים. ובהיותם עומדים במקום א׳ לא חש הקב״ה לצוות למלאות הצבא עד שהגיע קרוב לעשרים יום בחודש השני שאז היו מיועדים לצאת לדרך וה׳ בראשם כמלך בראש צבאיו. ע״כ בא הצווי לחזור ולמנות ולמלאות. זה הסך. ומלכותא דרקיעא כמלכותא דארעא. שכל מלך לפי ערכו יודע כמה יהיו יוצאי צבא בחילו וכמה גדודים. ואיזה סך בכל גדוד עד שנתמלא הסך שנדרש. ומכ״מ בעת מנוחה במדינה אינו חושש במה שנעדרים ע״י מיתת כמה ב״א בכל גדוד. אך בעת שנדרש לצאת למלחמה והוא בראשם. מצוה לפקוד את כל הגדודים ולמלאות משארי בני מדינתו מספר הידוע עד שנכנס בעומק המלחמה והמלך כבר יצא בראש שוב אינו מקפיד להשלים הנעדרים במלחמה. וכך הי׳ בישראל ידוע הי׳ סך יוצאי צבא בכלל אך נחסרו בזה המשך ע״י העגל וכדומה. וגם יצאו מן המחנה כל צרוע וכל זב. ונצטוו כעת למלאות וגם לדעת ראשי כל גדוד כאשר יובא בסמוך. וכ״ז הי׳ המקום והשעה גורם מש״ה פירש הכתוב שהי׳ במדבר סיני. ובא׳ לחודש השני לא רחוק משעת היציאה לדרך. ואח״כ אע״ג שנחסר הרבה ע״י מתאוננים ומרגלים ועוד. מכ״מ כבר הופיע ה׳ בכבודו ית׳ ע״ז האופן:
באהל מועד. משום דבסוף ספר ויקרא כתיב בהר סיני. מש״ה חזר ופירש דזה נדבר בא״מ. הרמב״ן. ויותר י״ל משום דבס׳ ויקרא היו כל הדבורים מצות קבועות לדורות. שהם במעלה עליונה מדברות שהם לשעה. כאשר יבואר להלן ז׳ פ״ט. מש״ה פי׳ הכתוב דמכ״מ גם זה נדבר בא״מ:
באחד וגו׳. כמש״כ בשביל שהיה סמוך ליציאה ולמסע השכינה הי׳ גורם לזה הדבור:
שאו את ראש וגו׳. ובסמוך כתיב עוד הפעם תפקדו אותם לצבאותם. וכן בלוים כתיב אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא. הרי שני דברים המה. והיינו משום שהיו יודעים כי כך הוא הסך הכולל שנדרש להיות בישראל בהליכתם במדבר. אבל היו נצרכים לדעת כמה בכל שבט ובכל שבט כמה ראשים היינו שרי אלפים ושרי מאות וראשי משפחות ונצטוו כאן לשאת את הראשים כמה יש תחתיו עד שיצטרפו כל ראשי המשפחות ואנשיהם לנשיא השבט והי׳ לגדוד אחד לפי השבט. ובמקרא ג׳ כתיב תפקדו אותם. האנשים שמבן עשרים שנה והן יוצאי צבא:
למשפחתם לבית אבותם. סמוך לראש כל עדת ב״י. שהי׳ הצווי שלא יהי׳ ראש משבט אחד על בני שבט אחר. והיינו דכתיב למשפחותם לב״א לפני מבן עשרים שנה וגו׳ דשם מיירי במנין היוצאים לצבא. ובזה הפסוק מיירי במנין הראשים. משא״כ במנין דפ׳ פינחס דכתיב שאו את ראש כל עדת ב״י מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבותם. סמיך אזהרה דב״א להא דמבן עשרים שנה ומעלה ולא להא דאת ראש ב״י היינו משום דשם נמנו לתכלית חלוקת הארץ והי׳ באמת כמה ראשים משבט אחד על בני שבט אחר כמו יאיר בן מנשה שהוא משבט יהודה והי׳ ראש על שבט מנשה. וקבל עמהם נחלה בעה״י. וכן הי׳ עוד הרבה. ורק הנמנים בכלל היו לבית אבותם. אבל בהלוך המדבר שנמנו לתכלית כבוד השכינה ההולכת בראשם. הי׳ המצוה שיהיו הראשים דווקא איש על שבטו:
במספר שמות כל זכר לגלגלותם. פרש״י בקע לגלגלת. והוא פלא דמחצית השקל הי׳ במנין הראשון לאדנים. ושוב לא היו נצרכים. וגם לתרה״ל א״א. חדא דבזה היו משתתפים גם הלוים. ותו דתרה״ל זמנו בר״ח ניסן ולא באייר שאחריו. ותו דתרה״ל לא הי׳ נוהג במדבר אלא בפעם ראשונה כמש״כ בפ׳ תשא. אלא לשון המקרא כמשמעו במספר שמות. כל א׳ הושיט שמו ושם שבטו. ואח״כ מנו הפתקות אבל הי׳ מצורף לכל פתקא האדם בעצמו. הוא בעצמו הביא פתקא שלו והיינו לגולגלותם אצל הגלגולת. ולא שיושיט א׳ כמה פתקות של חבריו. דבזה הי׳ מקום לחוש אולי יניח א׳ כמה שמות בשקר. מש״ה הי׳ הצווי שכל א׳ יושיט את שמו סמוך לגולגלתו. ומנו את הפתקות והוי כמו אצבעות דמס׳ יומא רפ״ב. וע׳ להלן גבי לוים ובכורי ישראל שנוים בלשון ויבואר שם טעם השנוי:
כל יוצא צבא בישראל. כל אדם יש לו צבא עלי ארץ. אבל יש אשר צבא שלו רק בביתו על בניו. באומנתו וכדומה. ובלוים כתיב ג״כ כל הבא לצבא. שזה הי׳ עסק שלו לשאת משא הקודש. אבל משונה הוא צבא איש מלחמה בשני דברים. חדא שאינו יכול לשמור צבאו שיהא רק בעירו. דמוכרח הוא לצאת אל המקום אשר רוח הענין נושאו וכמש״כ בס׳ בראשית מ״ט ט״ו. שנית שאינו יכול לשמור צבאו כי אם בצרוף חברים הרבה. דאפי׳ הגבור כ״ז שהוא בעצמו אינו יכול לעמוד במלחמה אם לא בדרך פלא כמו שמשון. והיינו שביאר הכתוב שלא נמנו אלא אנשים שהיו יוצאי צבא. היינו צבא מלחמה. ובישראל בקרב אחיו. ומי שלא מצא בעצמו שהוא מזורז למלחמה לא הי׳ נמנה והי׳ בכלל טפלים. ומש״ה הי׳ הצווי שיהיו מבן עשרים שנה ומעלה. דבן כ׳ לרדוף. היינו מלבד כחו יכול לרדוף בזריזות ובקלות. וזה נדרש למלחמה:
תפקדו אותם לצבאותם. שיהא משמש ועומד בצבא שלו מה שראש השבט יפקוד עליו לפי טבע שבטו. ועיין להלן ב׳ ל״א:
ראש לבית אבותיו הוא. כל מטה הי׳ לו כמה בתי אבות. וכל בית אב הי׳ לו ראש. והנשיא הי׳ ראש לכל בתי אבותיו של המטה. ואין משמעות של בית אבותם דלעיל דומה לכאן דשם משמעו לשבט של אבותיו. אם ראובן או שמעון. אבל כאן משמעו לבתי אבות של אותו שבט. והנה לפי הנראה הוא ידיעה שלא לצורך. שהרי מעצמו מובן שאחרי שהקב״ה בחר אותם אנשים בשמם. המה ראשונים בשבטו. אבל באמת יש להבין דלפי הנראה נעשו ונתמנו נשיאים ביום בוא דבר ה׳. והלא לא כן הדבר שהרי כבר בעת נדבת המשכן וכן בחנוכה היו המה הנשיאים. אלא צ״ל כמש״כ להלן ז׳ א׳ דהנשיאים היו מכבר בהסכמות השבט שהוא ראוי להיות להם לראש. וכאן הקב״ה הסכים על ידם. ומנה אותם בדבר ה׳. וזהו כונת המקרא איש ראש לבית אבותיו הוא מכבר. המה יעמדו על הפקודים עפ״י ה׳. ולמדנו מזה שגם עדת ישראל לא בחרו לראש מצד עשרו והנהגת המשרה בטוב לבד. כי אם מצד שהיו ג״כ מצוינים בתורה ויראת ה׳ עד שראוים היו להיות ראשים ולעמוד לפני ה׳ בראש השבט:
נשיאי מטות אבותם. ראובן נקרא אב לזרעו. וכל זרעו נקראו מטה ראובן. נמצא הנשיא הוא נשיא למטה אביו ראובן:
ראשי אלפי ישראל. אלפי לא שייך אלא באנשי מלחמה שנמנים למאות ולאלפים. והי׳ ס״ד שהנשיאים לא היו אלא גדולי הנהגת השבט. ולא לעמוד בראש הצבא למלחמה מש״ה כתיב שהיו ג״כ מוכשרים להיות ראשי אלפים:
במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה. שהי׳ רשום בפתקא שמו וסך שניו שהוא למעלה מבן עשרים וגו׳:
כאשר צוה וגו׳. כולו מיותר. ובא ללמד דאע״ג שהיו כמה ראשים בלי שום שנוי מאז שהיו מנין הראשון. ולא הי׳ צריך למלאות החשבון ולמנות מחדש. מכ״מ אחר שצוה ה׳ את משה משום הטעם של החסרון כמש״כ. נעשה מצות עשה אפי׳ למי שלא הי׳ לו אותו טעם. ומנה את הצבא שלו. וכמו לדורות כך הוא שגם בבטל טעם המצוה לא בטל המצוה אלא נעשה חק כמש״כ בעשרת הדברות ובס׳ ויקרא כ״ה ל״ז. כך מצוה שבאה לשעה נעשית לחק באותה שעה. כלשון הגמ׳ ערכין ד״י ואי ס״ד תקיעה תרועה תקיעה חדא היא אמר רחמנא עביד פלגא דמצוה. הרי נחשב תקיעות שבמסעות שלא הי׳ אלא לשעה למצות עשה. כך נעשה המנין באותה שעה למ״ע מבלי לדעת הטעם אלא לחק:
ויהיו בני ראובן. היה ראוי לכתוב לבני ראובן כמו דכתיב בפקודי דפ׳ פינחס. אלא משום דלפני המנין היה בשבט ראובן מספר אחר. ועכשיו מלאו לכלל המנין ויהיו זה הסך:
פקודיו במספר שמות לגלגלותם. האי פקודיו מיותר וכן לגלגלותם. והרי בכל השבטים ליתא וסמך על הא דכתיב בשבט ראובן הראשון. וא״כ למאי כתיב הכי בשבט שמעון. ונראה משום דשבט שמעון מאז עודם במדבר סיני הי׳ בשבטו פורה ראש. וראוים להענש עד שנגלה הדבר בשטים. ע״כ היו בהם טובים ורעים. מש״ה כתיב פקודיו שני אופני פקודים. ואחר שכתיב שנוי בשבטו. חזר הכתוב לכתוב לגלגלותם כיון שיצא לידון בדבר חדש א״א יכול להחזירו לכללו עד שיהי נכתב בפירוש:
בני נפתלי. שמעתי מפי חותני הגאון מוהרי״ץ זצ״ל בשם האר״י הקדוש. שמתחלה היו מניחין כל הפתקאות דכל ישראל בתיבה גדולה אחת. ואח״כ באו כל הנשיאים כל א׳ בתיבה שלו. ובוררים כל א׳ הפתקאות. וכל נשיא שמצא א׳ משבטו הי׳ מטיל בתיבתו. ואח״כ מנה מה שנתקבץ בתיבתו. מש״ה כתיב בכולהו לבני. פי׳ זה הפתקא שייך לזה השבט. אבל בני נפתלי האחרון לא הי׳ נשיא שלו בורר כלל. אלא כל שבטו נשאר בתיבה הגדולה. מש״ה כתיב בני. כ״ז שמעתי. ומזה למדנו דעת האר״י ז״ל כמש״כ שהיו מונין שמות הכתובין בפתקאות ולא ע״י בקע לגולגולת:
ויהיו כל פקודי ב״י וגו׳. הודיע הכתוב שכולם היו מבן עשרים שנה וגם יוצאי צבא בישראל. ולא נטפלים. כמו שעושים רק כדי למלאות הסך אפי׳ עם אנשים שאינם ראוים כ״כ. מש״ה בא הכתוב כי לא כן הי׳:
ויהיו כל הפקודים וגו׳. עתה מודיע סך הכולל. שזה הסך הי׳ נדרש להיות תמיד במדבר כמש״כ לעיל:
והלוים וגו׳. הרמב״ן וספורנו נתנו טעם משום שלא מנה הקב״ה ראש לשבטם השכילו דעת ה׳. ולא נראה שהרי הי׳ אפשר לחשוב דמשה או אהרן הוא הראש לשבט לוי. אלא העיקר הוא כמש״כ הרשב״ם על הפסוק אך את מטה לוי וגו׳. ומפרש הטעם כי לא ילכו בצבא המלחמה. אלא הפקד וגו׳. וזה הטעם עצמו הי׳ שלא התפקדו גם לפני הדבור. משום שלא הי׳ בשבטם סך שראוי להעשות גדוד יוצאי צבא למלחמה. בשביל שהיו עוסקי תורה. כמו שיבואר להלן ובס׳ דברים פ׳ עקב. מש״ה אע״ג דבמנין הראשון יוכל להיות שנכלל גם לוים במנין אדנים שהיו כמה אנשים יוצאי צבא. ונמנו גם הלוים מעשרים שנה. אבל בזה המנין שבא הצווי שיהיו דווקא כל שבט בפ״ע. ולא היו יכולים מעט הלוים שהיו יוצאי צבא להיות נכלל בתוכם. ולהיות נמנה בפני עצמם לא היו ראוים להעשות גדוד בפ״ע. ע״כ לא התפקדו כלל. וזהו דיוק הכתוב בתוכם. משום שנזהרו עתה להיות כל שבט בפ״ע. ולא הי׳ אפשר לכוללם בתוכם:
אך את מטה לוי וגו׳. בא למעט אחרים דודאי היו כמה מישראל ג״כ שהיו גדולי מעלה כמו הלוים. מ״מ אך את מטה לוי וגו׳. לא תפקוד. היינו מנין פשוטי הלוים:
ואת ראשם. היינו הראשים שבהם כמש״כ לעיל:
על משכן העדות. ייחס המשכן בשביל העדות ולא בשביל עבודה. דבמדבר כל תכלית העבודה לא היה בשביל פרנסה כמו בא״י. אלא בשביל יעוד ולהגדיל כח התורה כמש״כ בפ׳ תצוה:
ועל כל כליו. המה כלי האהל:
ועל כל אשר לו. הנצרך לעבודת הכלים. ומפרש מה יעשו במשכן וכליו:
המה ישאו וגו׳. ומה יעשו בכל אשר לו. והם ישרתהו. למלאות מה שנצרך לפקודת הכלים ותכליתן ולתקן באם יראו איזה קלקול. משא״כ במשכן וכליו לא שייך לומר והם ישרתוהו. דעבודת הכלים היתה בכהנים:
וסביב למשכן יחנו. כדי לראות כל הצורך למשכן וגם לכבוד המשכן:
ובנסוע המשכן וגו׳. שלא נימא דפריקת האהל והקמתו הרי זה כבנין המשכן מתחלה שנעשה ע״י ישראל. מש״ה פי׳ דגם בנסוע וגו׳ ובחנות וגו׳ הכל שייך להלוים:
וחנו ב״י וגו׳. אין כאן מקומו של דבור דבני ישראל. וגם הוא פרשה בפ״ע בסמוך. אלא לא בא זה המקרא לכאן רק משום מקרא הבא אחריו. וה״פ הן אצוה את ב״י שיחנו איש על מחנהו. ע״כ הנני מצוה את הלוים וגו׳:
והלוים יחנו וגו׳. לעיל דכתיב וסביב למשכן יחנו. היה משום כבוד וצורך המשכן וכאן הוסיף הכתוב שיחנו סביב למשכן בשביל שמירת ישראל באשר היה השראת שכינה בגלוי במשכן. ע״כ עלולים ישראל להענש על איזה חטא. כמו חוטא בסמוך לפלטרין ש״מ. ע״כ באו הלוים והגינו על הקצף:
ושמרו הלוים וגו׳. וגם להיפך שישמרו את ישראל שלא יתקרבו למשכן העדות. ויש לפרש עוד דהוא הוספת ביאור לדקמי׳. דמשכן העדות היינו כח התורה היה שומר את ישראל מנחשים ועקרבים במדבר כידוע שהיו זיקי אש יוצאין מן הארון ושורף נחשים ועקרבים. ועתה צוה ה׳ שגם הלוים ישמרו אותה משמרת של משכן העדות היינו שיתעסקו בתורה ובזכותם יהיו ישראל נשמרים. כמו על ידי כח משמרת העדות:
